היינו במשבר נישואין עמוק. חודשים שלא דיברנו. אשתי כבר היתה עם עורך דין. דיברו על גירושין, על הסכמים. אני שתקתי, אבל בלב רציתי שנצא מזה.
יום אחד מתקשרים אליי מ’ישועות רבי מאיר’, הציעו אפשרות לתרום סל מזון. אמרתי: אוקי, השתדלות אחרונה שלי, אולי יעזור. ביקשתי לצרף גם פתק עם שמות – שלי ושל אשתי – לתפילה לשלום בית. הם אמרו שישימו את זה על הקרטון, ושלחו לי תמונה.
לא סיפרתי לה כלום. מילא לא תקשרנו.
כמה ימים אחר כך, היא חיטטה לי בפלפון. חיפשה ראיות נגדי. במקום זה, היא מצאה את התמונה. את השמות שלנו. את הבקשה שלי. היא היתה בהלם! שאכפת לי המצב. למחרת היא באה אליי עם דמעות בעיניים. אמרה: "לא ידעתי שאתה עוד רוצה. חשבתי שנגמר."
דיברנו. הפעם באמת. עצרנו הכול. את תהליך הגירושין, את הקרע בינינו. התחלנו לעבוד קשה לבנות קשר מחדש.
מאז אני תורם קבוע!! כל חודש סל לישועות רבי מאיר. זה סוג של 'להגיד תודה' – למי ששמר עלינו גם כשכמעט ויתרנו.
