שנים של ניסיונות, תקווה שהתנפצה שוב ושוב, אין-ספור טיפולים, ולב שבור. ראינו איך כולם סביבנו עם עגלות וילדים, וצחוק וחיוכים. ואנחנו? מחכים. מנסים. מתאכזבים.
הרופאים מזמן רמזו בעדינות שאין הרבה תקווה, שהסיכויים קלושים.
דווקא אז, רגע לפני שהתייאשנו לגמרי, דבורה ראתה פרסום על מעמד התפילה בט"ו בשבט של רבני ארגון ישועות רבי מאיר . היא סיפרה לי על המעמד הקדוש שנערך בציון של רבי מאיר, ועל הכוח של תפילה ביום שבו השפע נפתח מחדש. החלטנו שאנחנו עושים את זה – תרמנו למעמד וביקשנו מהרבנים להתפלל עלינו .
חודשיים אחר כך, בעיצומו של יום עמוס בעבודה, קיבלתי טלפון מדבורה. היא לא הצליחה לדבר, רק בכתה. כשהצליחה סוף סוף להוציא מילים, היא אמרה : " יצחק, אני בהריון ."
הרגע הזה היה בלתי נתפס. אחרי כל כך הרבה שנים של כאב וציפייה, פתאום – נס.
הבדיקות הראו שהכל מתקדם בצורה טובה, וההריון היה בריא ושלם. היום, אנחנו מחזיקים בידיים את מאירי שלנו, הילד שהאיר לנו מחדש את החיים.
כשכל הדלתות נסגרות – התפילות בציון רבי מאיר פותחות אותן מחדש .